<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף יא:</h2>
מה שתמהת(י) אלופי אהא דאמרינן [סנהדרין מ' ע"א] שזה ידע בעיבורו של חדש וכן לדעתי אתי העיבור ונראה אם עומדים בדבריהם או לאו וכו'. לא דיקדקת בפר"ש שפירש בפ"ק דפסחים [י"א ע"ב] (בי') [בי"ד] שאלו פיהם תחילה כסדר המשנה באיזה יום (ביה) [היה] ואמרו ביום ג' ושוין הם על היום שיום ג' היה, על כרחי' כשזה אומר בב' וזה אומר בג' בחדש אין לתלות עדותו אלא (בטענת) [בטעות] ידיעת העיבור, ואע"ג דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה תלינן בטעות דמוכחא מילתא. זהו יסודו. ואני מוסיף אפילו יאמרו שוב ידענו בעיבור תלינן בטעות. כי על פי הראייה היו מקדשין ב"ד ולא על פי החשבון, ושכחו. דאפילו התראה דקודם תוך כדי דיבור אמרינן אשתלי' בפרק אלו נערות [ל"ג ע"א] וכל שכן ביותר. ולא שנא לא היה מעובר תלינן בטעות ועדותן קיימת לעולם אפילו יאמרו ידענו בעניין העיבור. תדע מדפרכינן בפ"ק דפסחים [י"ב ע"א] על טעות דשעות ומה אילו דייקינן בהני סהדי והאי דקאמר ג' בתחילת ג' והאי דקאמרי ה' בסוף ה' הויא ליה עדות מוכחשת ואנן ניקום וניקטול מספיקא וכו' אלא אמר רבא וכו', מכלל דלגבי רישא אחד אומר (בה') [בד'] ואחד אומר בג' בחדש אפילו דייקינן בהן עדותן קיימת. וטעמא כדפרישית וברור טעותו של יום אחד מעידים ואפילו יאמרו ידענו. דבחד שיעורא טעו אבל בתרי שיעורי איפשר שלא ידענו. וצור ישראל יקבצנו ויושיע עמו וירחמ(י)ם. אבי העזרי.
<h2>דף יז:</h2>
וראיתי תשובת ה"ר שמשון ב"ר אברהם נ"ע שהשיב לאחיו ה"ר יצחק וזהו לשונו. אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברם אל הנהר בשפופרת הנוד, ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות כדאמרינן בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') ואמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא אסילתא שפיר דמי וכו'. וכ"ש שראוי כאן לאסור ולגזור. ואני שמעתי ואיני יודע אם מר"ת עצמו או ממורי הקדוש שהיה כבר מקוה אחד והיו הנשים מחממות יורה מליאה מים ומשליכות למקוה לחמם בימות החורף ואסר להם ר"ת והטעם לא נאמר לי. ושמא מטעם זה אסר. ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש. וסוף פרק קמא דתענית (י"ג א') נמי אמרינן במאי אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא והא שאובין נינהו. פירוש דכשאובין חשיבי. וכן בפרק מי שמתו בברכות (כ"ב א') א"ל ר' אבא וכי יש טבילה בחמין. ואע"ג דתנן פרק אמר להם הממונה (ל"א ב') אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן, כמה דברים התירו במקדש דאסיר בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששיות בגמ' (שם ל"ד ב') לפי הספרים דגרסי' אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. וכל הנהו דתנן פרק המוציא תפלין (ק"ב א' ק"ד א') דשרו במקדש אבל לא במדינה [כ"ש] בעבודת יום הכיפורים דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמקוואות פרק בתרא (ה"א) קומקמוס שהוא מלא פיחמים והטבילו טמא שיפשפו או שהטבילו בחמין טהור, איכא לאוקומי בחמי טבריא. עד כאן לשונו. והרב ר' שמואל כהן מלוניל הקשה בתשובתו אההיא דפ"ק דתמורה (י"ב ב') שפירש רבינו שלמה גבי פלוגת' (דרבא) [דרבין] ותימא היכא מצינו בתלמוד מחלוקת אמוראים כזה שסברת[ם] הפוכה, שלדברי ר' חייא בר אבא ר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבין רבנן לקולא ור' אליעזר לחומרא. ועוד אי שאיבה שהמשיכה כולה היא טהורה לטבילת אדם, א"כ פ"ק דתענית (י"ג א') דאמר לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים אי בחמין טבילה [בחמין] מי איכא הא שאובין נינהו אלא בצונן ומשני בחמי טבריא. והשתא לישני במקוה חמין שכולן שאובין והמשיכן בקרקע. וכי תימא מיירי בכל חייבי טבילות ואפילו בטבילות שטענן מים חיים, א"כ מאי משני בחמי טבריא, הלא חמי טבריא פסולין לזבין, כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ה) ובמקוואות (פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה ופסולין לזבין ולמי חטאת. וחמי טבריא מים טבריא הן באין. ואפילו אינן באין מים טבריא פסולין הן לטבילת זבין לפי שהם חמין כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ט) מים המוכין פסולין הן למי חטאת. כמו כן הם פסולין לזבים ששניהם שוין הם לעניין מים. וגם פרק קמא דמקוואות (מ"ח) תנן למעלה מהן מים המוכין (המיטרא) [שהם מטהרין] בזוחלין למעלה מהם מים חיים שהם טבילה לזבים. אלמא מים המוכין אינם טבילה לזבים. ותו בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים בתוך הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת הגשמים היא תשבר, פי' לפי שנראה שנתנם לשם לקבל הגשמים והוו להו שאובין. והשתא מה בכך אם הם שאובין, ימשיך המים ולמה ישבר הכלים להראות שלא נתנם לשם לקבל. ועוד פ"ו (מ"ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. והשתא למה יתן השאובין בעליון, ימשיכם בקרקע עד שירדו לתחתון. לכך היה נ"ל כמו שקיבל מרבותיו פירוש אחר, כי מלתיה דר' אליעזר בן יעקב שאמר (שהמשיכה) [שהשאיבה] מטהרת ברביה והמשכה (מהן שאין המקום) [מיד שאז המקוה] כשר לטבול בו ועל זה פליגי רבנן ואמרי (שאמר) [שאפילו] ברביה והמשכה אסור לטבול בו. ומלתא (דרבא) [דרבין] דאמר שהשאיבה שהמשיכה כולה טהורה אתי לכולי עלמא. וה"פ טהורה, דכשיהיו שם מ' סאין כשירין והני, כיון שהמשיכן טהורין. ולא לטבול בו מיד אלא כשיהו שם עמהם מ' סאה כשירין. וכן משמע בשאילתות דרב אחאי שלא נאמרו דברי (רבנן) [רבין] כי אם שלא לפסול את המקוה ולא מיירי שיהא כשר לטבול בו כך אפילו על ידי צירוף עד שיהיו רוב מים כשרים לר' אליעזר בן יעקב ולרבנן אפילו ברוב לא מהני. שכך כתב (פ' אחרי סי' צ"ו) ומקוה חסר דנפלו ביה שלשת לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו מאבראי [ע"י] מרזיבא, פי' קבעו ולבסוף חקקו, לא פסלי אי אזלי למקוה דכי אתא רב דימי אמר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. ואיצטרופי נמי מיצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר גת שיש בו (מ' סאה) [עשרים] ואחת סאה מי גשמים ממלא [תשע] עשרה סאה ופוסק(י)ן למקוה והן טהורים שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה ואי אמשכינהו אידי מרזיבה פסלי דתניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל המקוה ולא פסלי מים שאובין אלא לפי חשבון כדתנן אין מים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון הכלים אמר רב פפא ומני יוסף בן חוני היא, ע"כ לשונם. משמע שפוסקין כרב דימי וכר' אליעזר בן יעקב. מכלל דלא נגעי אהדדי ולא פליגי אהדדי. דר' אליעזר בן יעקב מיירי בצירוף ולטבול בו מיד ורב דימי לא מיירי בצירוף אלא שלא יפסול בכך המקוה כשיהיה אחרי כן מ' סאה מי גשמים. מדקאמר נמי אצטרופי מצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מכלל דרב דימי שכבר הביא בצירוף לא מיירי כלל.
וה"ר (יהודה) [יצחק] השיב עליו. דודאי כן משמע מלשון השאלתות דרב דימי ור' אליעזר בן יעקב [לא] פליגי. וגם סוגי' דשמעת' אתי שפיר לדבריו. דמעיקרא א"ר חייא בר אבא ר' אליעזר בן יעקב היא, שאומר שברביה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשירין פסולין לטבול בו וגם המקוה יהיה פסול שלא יועיל לו השלמה שאף שמשלמנו למ' סאה מי גשמים שכבר נפסל בשאובין. והיינו מתני' שאומרים אין המים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון. אבל לפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא לו עוד תקנה אפילו מ' סאה של מים כשירין. ופריך מכלל דלרבנן אפילו לרביי' פסול לטבול בו עתה וגם אם אחרי כן נותנים בו מ' סאה שאינן שאובין יהא פסול, מדאוקמת מתני' דווקא כר' אליעזר. א"כ הא דאמר רב דימי א"ר יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה, כלומר אינה פוסלת המקוה שאם נפלו שם מ' סאה יהא כשר ולא נפסל בשאובין שהיו בו מתחילה כיון שהמשיכה, הא מילתא מני לא ר' אליעזר ולא רבנן. אלא ודאי הא דרב דימי אתי' לכולי עלמא, ור' אליעזר ורבנן לא פסלי אלא לטבול בו ע"י צירוף של שאובין, לר' אליעזר בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה, אבל כשיהיה שם אחרי כן [מ'] סאה של מים כשירין יהא כשר לטבול בו ולא נפסל בשאובין שבתוכו כיון שהמשיכה. וא"כ מתני' דלא כחד תנא, דמשמע הא לפי חשבון [פוסלין] המקוה שלא יהיה לו עוד תקנה אפילו (בכולן) [בנותן] מ' סאה כשירין. דמתני' היינו לטבול בו השתא אבל השלמה כל המ' סאין ממים כשירין יהא כשר, א"כ אמאי קאמר דפוסלין המקוה, ממה הוא פסול עתה יותר משהיה קודם לכן. אלא ודאי קודם לכן היה ראוי להשלים ממי גשמים ועתה שהשאובין בתוכו אינו ראוי עוד להשלים. ובין לר' אליעזר בן יעקב ובין לרבנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה לטבול בו כשיהא בו מ' סאה מי גשמים. אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא. אבל הפשט של הלכה משמע (כיון) [כמו] שפי' מתחילה, שהמשיכה כולה טהורה היינו לטבול בו מיד בלא מים אחרים. ומה שמקשה א"כ סברת האמוראים הפוכה, כזאת מצינו בתלמוד בהרבה מקומות. פ"ק דקידושין (ל"ז א') גבי ר' אליעזר אומר אף החדש ומסתפק תלמודא אי לקולא קאמר אי לחומרא. ובפ' בתר' דיבמות (קכ"א רע"א) גבי ר' יהודה בן בבא. ופרק שמונה שרצים (ק"ח רע"ב) גבי הילמי. ובפרק כל גגות (צ"ה א') גבי מבוי שניטלו קורותיו או לחיו. ומספק' שמא זה לחומרא וזה לקולא או שמא זה איפכא. כ"ש בכאן שאין דברי חכמים עם דברי ר' אליעזר בן יעקב, שנוכל לומר כמו שנרצה. וההיא דתענית דפריך טבילה בחמין מי איכא הא שאובין נינהו אמאי לא מתרץ בחמין שהמשיכו, הא לא קשיא מידי שאף לפי דבריו אמאי לא מתרץ בי"ט סאין חמין שהמשיך לתוך כ"א סאין כשירין. או שיש מ' סאה כשירין ונתן עליהן אלף סאין חמין שאובין שכיון שהמקוה כשר אינו נפסל עוד בשאובין. או בעששיות של ברזל כמו מקוה של כהן גדול ביום הכיפורים. ועוד וכי לא היה יודע התלמוד שבחמי טבריא יש טבילה. אלא היה סובר המקשה שבט' באב וביום הכיפורים אסור לטבול בשום חמין משום תענוג כיון שבשאר ימות השנה אין רגילין לטבול בחמין, והאי דפריך שאובין נינהו ולא פריך הא תענוג הוא ואסור, משום דאי לא הוה פסול דשאובין נינהו היה כל העולם רגילין לטבול בחמין שאובין ולא הוה שייך תענוג בט' באב דכיון דשרגילות הוא בשאר ימים א"כ כיון דשאובין פסולין, א"כ אין רגילות לטבול בשאר ימים בחמין שאובין אפילו כשהמשיכן או נתנם במקוה שלם לחמם הכשירין, שזהו טורח גדול, וא"כ בט' באב תענוג איקרי ואסור. ומשני בחמי טבריא ליכא תענוג לאותן שבאותו העיר שרגילין לטבול בו כל ימות השנה. וכל המשניות המביא להוכיח שבמים שאובין שהמשיכן אסור לטבול, אינה ראייה דאיבעית תימא כולהו ר' אליעזר בן יעקב נינהו, כמו שרוצה להעמיד מתני' דתמורה אליב', ועוד, אפילו אם היה יכול למצא בכאן תקנה על ידי המשכה לא היה לו שום חידוש, ומורה לנו דינין בע"א שישבר הקנקנים להראות שלא נתנם שם לקבלה. ובההיא (דבהאי) [דהיה] בעליון (ב') [מ'] סאה ובתחתון אין כלום משמיענו דין זה וממלא בכתף ונותן בעליון. ובההיא דמים שאובין (ובמים כשירי') [ומי גשמים], ר' אליעזר בן יעקב היא. לכן מספקא ליה אם יכולין לעשות מקוה כולו ממים שאובין שהמשיכן ויהיה כשר לטובלו בלא מים אחרים כמו שמשמע פשט הלכה, או שמא אסור דלא שרי בשאיבה שהמשיכה לטבול בו עתה עד שיהיה שם כ"א סאה מים שאינם שאובים כמו שמשמע בשאלתות דרב אחאי. ויש (לספרים) לחוש לדבריהם. ע"כ העתקתי תשובתם. ואני אבי העזרי אחר אחרון אני בא. דנ"ל עם קבלתי דהילכתא שאיבה שהמשיכה כולה טהורה אפי' (של) [כל] מ' סאה ולא (כג') [בג'] לוגין גרידא. דלא מוכח כן בפ"ק דתמורה. ותו דכולה לא משמע כן. ובזה לא אאריך כי כבר כתבתי לעיל טעם המתירין ונראה בעיני דבריהם. וגם נ"ל שגם בחמי האור שהמשיכם למקוה החריץ שבקרקע או על גבי דף או על לבינה או אל המקוה כדי להפיג צינתו, או שנתן לתוך המקוה עששיות של ברזל או אבנים שליבנן כדי שתפיג צינתו, שכשר המקוה לטבול לנידה ויולדת וזבה. ואני מוסיף על ראיות הכתובים לעיל להתיר. דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ור' יוחנן פליג עליה, בחמי טבריה חזקיה אמר אין נוטלין ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש אמר רב פפא במקומן דכולי עלמא לא פליגי דשרי. פר"ש, (בחיבורו) [בחיבורן] אם בא להטביל ידיו בהן, דכולי עלמא שפיר דמי, דשם טבילה עלייהו ככל מעיינות ומקוואות, מישקל מינייהו במנא, לשפוך על ידיו כדין הנטילה, דכולי עלמא אסור, דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שהרי לא היתה להן שעת הכושר. כי פליגי דאפסקינהו בבת בירתא, חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה וגזיר' בעלמא הוא אטו מנא. שנפסלו משתיית בהמה, כגון סרוחין או חמי טברי'. בקרקע כשירין, דהא מקוה נינהו אבל [נטילה] לא תיקנו(ם) רבנן אלא בראויין לשתיית בהמה. ע"כ לשון רש"י. משמע דאפילו בבת בירתא היה כשר שהרי מחוברים למקוה וכשירים מכח ק"ו דכל גופו טובלין בהן לולי משום גזירה בעלמא דמנא. וההיא גזירה לא שייכא אלא בטבילת ידים, דשייכא דין נטילה נמי במנא ולא איתקן בחמין. וכ"ש בחמין של המקוה עצמו שהומשכו לתוכו בהיתר או על ידי עששיות שליבנן דכשר וכשר לעניין טבילת כל גופו. דאין לגזור אטו מנא דהכל בקיאין בזה שבמנא פסול לטבילת כל גופו. מה שאין כן בנטילת ידים דעיקרם בכלי איתקון ובצונן. ולא דמי לחמי האור דהיתה להן שעת הכושר לעניין נטילה. אבל לטבילת כל גופו שהוא מן התורה ולא תקנת חכמים הכל קרוי שעת הכושר שכמו שבחמי טברי' טובל כך במי מקוה שהוחמו בכשרות טובל בהן כל גופו. וסעד גדול מצאתי לדבריי. מצאתי בפר"ח פרק בתרא דנידה (ס"ז סע"ב) וזהו לשונו, הא דאמרה ליה אתת' לאבא מרי ריש גלותא כי אזיל רב נחמן לפיוסא אזיל השת' ואתי למחר ארגיש דאמרה לא טבלתי ואמר לה אמאי לא טבלת וכי עבדית חסרת דודי חסרת נושקתי חסרת. פי' עבדים היתה חסורה שישמשו לך או יורות לא היו לך להחם לך חמין להטילם בצונן אם את מתייראה מן הצינה וכו'. מדבריו משמע שאפילו בלא המשכה להטילם בתוך המקוה מותר דמטהרי בהשקה מטעם זריעה. כדאיתא בפרק כל שעה (ל"ד ב') ובפ"ב דביצה (י"ח ב'). ואין לחלק בין חמין לצונן. וכל שכן דבעששיות מותר כמו לכהן גדול ביום הכיפורים. ואין לנו לבדות מדעתינו לגזור משום גזירת מרחצאות דלא (מציא) [מצינו] גזירה זאת אלא אהא דאמר רבא בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר משום גזירת מרחצאות ולבסוף לא מיתוקם אלא משום דבעיתא ואפילו על גבי סילתי נמי לא. ואפילו למאי דקס"ד מעיקרא לא דמי, דהתם היא עומדת על גבי כלים במקוה וטעו אינשי דומיא דההיא דפ"ק דשבת (י"ד א') שהיו אומרים לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין, אבל בהמשכה לא טעו כלל. תדע דתנן בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים על הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת גשמים היא ישבר. וקנקנים היינו כלי חרס כדמשמע פ"ב דע"ז (ל"ג א' וב') וכשישבר היינו המשכה ולא גזרי' משום גזירת מרחצאות אפילו למאי דקס"ד מעיקרא. ואע"פ שיש לדחות דבמים צוננין לא גזרו, הדעת מכרעת דאין חילוק דהא הך דרב כהנא נמי היא עומדת במקום צונן או בנהר. ועוד דלאו מסקנא הכי אלא משום דבעיתא. ולא שאני כדיי לסמוך עלי אך אשר עם לבבי כתבתי.
וכיוצא בזה נשאלתי אני אבי העזרי מאת הרב ר' אליעזר ב"ר שמואל מוורונא ומהרב ר' ישועה ב"ר הילל. דנחלקו עליהם שמה לאמר דמקוה (כולו) שהוא [כולו] שאוב פסול מן התורה. ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר פרק המוכר את הבית (ס"ו א') ולמאן דאית ליה דאורייתא אפילו קבעו ולבסוף חקקו פסול. ואפילו בקורטוב פסיל אם הוא משלים למ' סאה פסול מן התורה. אך יש זה חילוק ביניהם, קבעו ולבסוף חקקו אם היה חסר ונפל לתוכו ג' לוגין מן הצנור שקבעו תחלה ואח"כ נתמלא המקוה ממים כשרים והיו בו מ' סאה כשירין לבד מן הג' לוגין שנפלו מן הצנור שקבעו תחלה, אז פסול רק מדרבנן. אבל [קודם] שנתמלאו ממים הכשירין אפילו חסר קורטוב לא יועיל הקביעות תחילה ופסול הוא מן התורה אותו המקום. אבל בחקקו תחילה פסול לגמרי אפילו השלימו במים שאובין לבד מג' לוגין. ואין נר' בעי' מאד. גם בעיני לא יישרו דבריהם. כי בסיפרא [פ' שמיני רפ"ט] לא אמר פסול מן התורה אלא במילא בכתף כולו. וכל שכן דההיא יש שמפרשים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דנקט (ב"ב ס"ה ב' וש"נ) קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, דמשמע אינו פוסל אבל אינו מעליהו, יש לומר דאגב רישא דחקקו נקט האי לישנא בסיפא אבל מכל מקום כשר ממש לטבול בו לכתחילה. כאילו היה אומר אינו פסול למקוה אלא כשר לכתחילה. והא דתנן בפרק ז' דמקוואות (מ"ב) מים שאובין פוסלין ולא מעלין, מיירי שהיו שאובין בכלי. תדע דלא קתני גבי קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ואינו מעלה. וכן בכל מקום שתמצא במשניות אינו פוסל, כשר לכתחילה אם לא שנה אינו מעליהו אצלו. ופי' אינו פוסל את המקוה, אינו פסול מלעשות בו מקוה. ועל דרך זו הולכין כל המשניות לפרש. וכן צינור [שם פ"ד מ"ג] שהוא צר מכאן ומכאן ורוחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. ולשון מקוה משמע בין מלא ובין ריקם, כדתניא בתוספתא (פ"ב) מקוה שהניחו ריקן. ותנן (בפ"ז) [בפ"ו] דמקוואות (מ"ג) ג' מקוות בזה עשרים ובזה עשרים סאה. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ה) מקוה שיש בו ג' גומות מים שאובין. וכיון שמצינו מקוה חסר שנקרא על שם קיווי המים מקוה, נפרש נמי אינו פוסל את המקוה אם היה חסר, וימלאהו ויעשנו מאילו המים לכתחילה. ותניא בתוספתא בפ"ד [ד]מקוואות (ה"ד) קסטלן המחלק מים לכרכים אם נקוב בשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה. ומביא מעשה שהכשירוהו להם אעפ"י דקתני רישא אינו פוסל את המקוה. שמעינן מהתם, דאינו פוסל, וכשר לכתחילה, הכל אחד כיון דלא קתני ולא מעלהו לגבי קבעו ולבסוף חקקו. וכן משמע בפ' המוכר את הבית (ס"ו א') דלרבנן פסול להטביל בו ולר' אליעזר כשר להטביל בו וכן בפ' מרובה (ס"ז א'). ונראין הדברים שהלכה ששאיבה דרבנן אם נעשה כל המקוה מהם כיון שלא היה יד אדם ביניהם במילואו בכתף, אם חקקו ולבסוף קבעו. אם נתמלאו בכתף (אם חקקו ולבסוף) יתכן (להא) [להיות] שגם זה מדרבנן וקרא דסיפרא אסמכתא בעלמא. ותדע מדקאמר (ב"ב ס"ו ע"ב וש"נ) שאני שאיבה דרבנן, ולא קאמר שאני שאיבה כלים דרבנן. וכן פי' רבינו יצחק הזקן ב"ר שמואל זצ"ל שהוא מדרבנן. וכמה דרשות תמצא בסיפרי שהם מדרבנן. וכן מוכח בפ"ק דפסחים (י"ז ב') בכלים טמאים בקרקע טהורין ומסקי' משום דחזי למיטבל בהן מחטין וצינורות. משמע שאין פסולין אלא מדרבנן אע"פ ששאובין כולן. ועוד הביא רבינו יצחק ראייה דתנן בטהרות פ"ד (מ"ז) אילו ספיקות שהתירו חכמים ספק מים שאובין למקוה וכו', משמע שכל המקוה נעשה משאובין מדלא קתני ספק ג' לוגין מים שאובין, (והא) [והוי] ספיק' דרבנן. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ג) ספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, משמע נמי סתמא בין כולן ובין מקצתן ואפילו לא נתמלאו שוב במים כשירין, מדקתני סתמא, ולא לישתמיט תנא וליתני וליפלוג במ'. ובתוספתא (רפ"ב) תני עלה דהא (מדתני) [מתני'] דספק מים שאובין, מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. וכשר אע"פ שיש להסתפק בכל (מקום) [המקוה] שהביאו בכתף, הרי הם כשירין. וקתני סיפא דברייתא צינור שמקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח. פירוש רגלים לדבר. ומיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו (כי). אי נמי בצינור שאינו עשוי לקבלה. ותלינן לקולא אם אין הפסול מוכיח, מפני ששאיבה כולה דרבנן. כדקתני סיפא ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק שאובין למקוה. ולא תלינן שנפלו מן המכתשת. משמע אפילו השלים מהמכתשת למ' סאה, שהרי לא ידענו מתי נפלו שידע שיהיה מן הכשירין מ' סאה, אפ"ה כשר. וכן שנינו במשנ' מקוואות פ"ב (מ"ג) ב' מקוואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפל (אחד) לאחד מהם ואין ידוע [ל]איזה מהן נפל ספיקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. ולא הוזכר בו שיהי' מן הכשירין מ' סאה לבד מהם. והא דתניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ה) שני מקוואות אחד שאוב ואחד אינו שאוב כעין ב' שקתות וכעין אותה של יהוא אותה שאינה נקובה כשפופרת למים כשירין פסולה, יכול לפרש או פסולה דאוריי' או דרבנן. ולשון פר"ש בפ"ק דשבת (ט"ז ב') כשר. וזהו לשונו, צינור שקבעו ולבסוף חקקו, להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאובין. משמע שכשר לכתחילה וכו' דכארעא סמיכתא היא. ואע"פ שהזכיר רבינו ג' לוגין, הוא הדין לכל המקוה אלא שבא להודיענו שנפ[ס]לו בג' לוגין. ובסיפר' ובפ"ק דשבת משמע שאינו נפסל בכל אלא כשנתכוון לשאוב אבל מים (שכל) [ש]בקנקנים (שהעלו) [שהעלן] לנגבן כשירין. (והכא) [והכי] אית' (בפ"ק) [בפ"ב] דמקוואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים בין לר' אליעזר ובין לר' יהושע ישבר והמים כשירין מפני שלא נתכוון לשאוב. וכל הפסול דרבנן. אבל שלג תנן (בפ"ד) [בפ"ז] דמקוואות שעושין ממנו מקוה לכתחילה כיון שיכול להביאו או בידו או בסל או בקופה לא גזרו עליו אפילו נעשה בידי אדם. ואי קשי' הא דתנן (פ"ב מ"ג) ספק מים שאובין [ש]טיהרו (הכלי) [חכמים] ספק נפלו ספק לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בהם מ' סאה וכו', ומדבעינן שתי ספיקות לשוויי [ספק] ספיקה ש"מ דשאיבה דאורייתא, תריץ דאפילו נפלו (ו)לא קאי אדלעיל. ופי' אפילו נפלו שראינו שבודאי נפלו אך ספק אם יש בה מ' סאה או לאו. ודוגמת הכי מיפרשא הא דמסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות. שאי איפשר לפרשו ממש בספק ספיקה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ג) שני מקוואות שאין בהן מ' סאה ונפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. ותניא אחריתי (שם ה"ה) שתי מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות וכו' עד ראשונות תלויות ושניות טהורות בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אילו ואילו טהורות, ומשמע מהכא דשאיבה דרבנן לטהר אפילו נידה דאורייתא שהיא טומאה חמורה, ולא כדברי האומרים דדווקא לטומאה קלה. והא דאמרינן בתורת כהנים (פ' שמיני רפ"ט) ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע. לא בא למעוטי אלא היכא שעומדים בכלים. ומדרבנן אחמור להצריך להמשיכם מקודם שיפלו בגומא מן הכלי. כדתנן (פ"ב מ"ג) ספק נפלו ספק לא נפלו. ובפ"ג דמקוואות (מ"ג) אמרו לו לא כך ולא כך אלא שנפלו לו ג' לוגין, פי' בלא המשכה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ג ה"א) דאין מים שאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו בתוכו. ואם נטמאו בעודם בכלים טהרו מטומאתן על ידי מעשה שהמשיכן למקוה. דמעשה מוציא מידי מעשה כדתנן בכלים פ' כ"ח ומייתינן לה במסכת שבת (נ"ב ב'). ואפילו נשתנו דתניא בטהרות פ"ב (בתוספתא ה"ג) מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימח כשר להקוות עליו. ואע"פ שהטעם רפיא בידי. ותנן במקוואות (כ"י) [פ"ו] (מ"ד) הספוג והדלי שהיו בהם ג' לוגין ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. וכן בסוף הפ' התם (מי"א). פי' שנפלו ממש בעין. ומדקאמר שלא אמר[ו], ש"מ דמדרבנן הוא. לאפוקי מן הפירושים שכתוב בהם בסוף הערל שג' לוגין מים שאובין הלכה למשה מסיני. (ובסוף) [ובריש] מסכת' עדויות תנן הילל אומר מלא הין המים שאובין פוסלין את המקוה וכו' עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו משם שמעיה ואבטליון שג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. ולא הוזכר שם הלכה למשה מסיני. שאם היה הלכה למשה מסיני לא נעלם משמאי והילל. ומה שכתבתי שכשהמשיכו טהר מטומאתו, לא תקשי לך עלה הא דתניא במסכת' פרה פ"ח (בתוספתא) יש כאן אמר טיהרתיו וטימאני באיזה עד (ה"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירד וטבל בתו[כה] הוא טהור ומקוה טמא, יש לפרש טמא, פסול. כדתנן (בפ"ד) [בפ"ז] [ד]מקוואות (מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור. ויש לדחות ד[אאדם] קאי ולא אמקוה. ותו תניא במקוואות (בתוספתא פ"ה ה"ג) כל שמעיקרו מדברי תורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא. מכאן ראייה אההיא שכתבתי לעיל דספק היה שם מ' סאה ספק לא היה שם שטהור על כורחי' משום דשאיבה דרבנן ואפי' כולה בלא המשכה. אבל בהמשכה הכל טהור ותו לא מידי. תניא בפרק ה' דמקוואות (בתוספתא, בסופו) הקופץ למקוה הרי זה מגונה הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה. פי' מפני שאינו יכול לאנס עצמו לטבול בפעם ראשונה כהוגן (מה) [כד]מוכח בסיפא דקתני והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה ר' יהודה אומר כובש ידו עליו עד שתצא נפשו. וקופץ נמי נ"ל כדי שיפ[ו]ל במים בעל כרחו בעומק. אבי העזרי. ופתרון הברייתא מגומגמת לפרש. אך בסיפא דברייתא (פ"ב ה"ו) מדמ' לה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור. ולפי זה דמיפרשא בההיא דשני שבילין ארוך דמייתי בפ"ק דפסחים (י' א') ובא לישאל בבת אחת הילכך מחמרי' בראשונ' להיות תלויות אע"ג דשאיבה דרבנן והשניות טהורות מפני שיש לתלות הטומאה בראשונות שכבר נקרא עליהן שם טומאה. והיינו דמסיים בד"א בטומאה חמורה אבל וכו'. אי נמי בטהרות אחמור טפי בראשונות מדרבנן משום מעלה.
<h2>דף לד:</h2>
וראיתי תשובת ה"ר שמשון ב"ר אברהם נ"ע שהשיב לאחיו ה"ר יצחק וזהו לשונו. אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברם אל הנהר בשפופרת הנוד, ודבר זה ראוי לאסור יותר משום גזירת מרחצאות כדאמרינן בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') ואמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא אסילתא שפיר דמי וכו'. וכ"ש שראוי כאן לאסור ולגזור. ואני שמעתי ואיני יודע אם מר"ת עצמו או ממורי הקדוש שהיה כבר מקוה אחד והיו הנשים מחממות יורה מליאה מים ומשליכות למקוה לחמם בימות החורף ואסר להם ר"ת והטעם לא נאמר לי. ושמא מטעם זה אסר. ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש. וסוף פרק קמא דתענית (י"ג א') נמי אמרינן במאי אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא והא שאובין נינהו. פירוש דכשאובין חשיבי. וכן בפרק מי שמתו בברכות (כ"ב א') א"ל ר' אבא וכי יש טבילה בחמין. ואע"ג דתנן פרק אמר להם הממונה (ל"א ב') אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן, כמה דברים התירו במקדש דאסיר בגבולין מדרבנן כדאשכחן גבי עששיות בגמ' (שם ל"ד ב') לפי הספרים דגרסי' אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. וכל הנהו דתנן פרק המוציא תפלין (ק"ב א' ק"ד א') דשרו במקדש אבל לא במדינה [כ"ש] בעבודת יום הכיפורים דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמקוואות פרק בתרא (ה"א) קומקמוס שהוא מלא פיחמים והטבילו טמא שיפשפו או שהטבילו בחמין טהור, איכא לאוקומי בחמי טבריא. עד כאן לשונו. והרב ר' שמואל כהן מלוניל הקשה בתשובתו אההיא דפ"ק דתמורה (י"ב ב') שפירש רבינו שלמה גבי פלוגת' (דרבא) [דרבין] ותימא היכא מצינו בתלמוד מחלוקת אמוראים כזה שסברת[ם] הפוכה, שלדברי ר' חייא בר אבא ר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא ולדברי רבין רבנן לקולא ור' אליעזר לחומרא. ועוד אי שאיבה שהמשיכה כולה היא טהורה לטבילת אדם, א"כ פ"ק דתענית (י"ג א') דאמר לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים אי בחמין טבילה [בחמין] מי איכא הא שאובין נינהו אלא בצונן ומשני בחמי טבריא. והשתא לישני במקוה חמין שכולן שאובין והמשיכן בקרקע. וכי תימא מיירי בכל חייבי טבילות ואפילו בטבילות שטענן מים חיים, א"כ מאי משני בחמי טבריא, הלא חמי טבריא פסולין לזבין, כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ה) ובמקוואות (פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה ופסולין לזבין ולמי חטאת. וחמי טבריא מים טבריא הן באין. ואפילו אינן באין מים טבריא פסולין הן לטבילת זבין לפי שהם חמין כדתנן במסכת' פרה (פ"ח מ"ט) מים המוכין פסולין הן למי חטאת. כמו כן הם פסולין לזבים ששניהם שוין הם לעניין מים. וגם פרק קמא דמקוואות (מ"ח) תנן למעלה מהן מים המוכין (המיטרא) [שהם מטהרין] בזוחלין למעלה מהם מים חיים שהם טבילה לזבים. אלמא מים המוכין אינם טבילה לזבים. ותו בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים בתוך הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת הגשמים היא תשבר, פי' לפי שנראה שנתנם לשם לקבל הגשמים והוו להו שאובין. והשתא מה בכך אם הם שאובין, ימשיך המים ולמה ישבר הכלים להראות שלא נתנם לשם לקבל. ועוד פ"ו (מ"ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. והשתא למה יתן השאובין בעליון, ימשיכם בקרקע עד שירדו לתחתון. לכך היה נ"ל כמו שקיבל מרבותיו פירוש אחר, כי מלתיה דר' אליעזר בן יעקב שאמר (שהמשיכה) [שהשאיבה] מטהרת ברביה והמשכה (מהן שאין המקום) [מיד שאז המקוה] כשר לטבול בו ועל זה פליגי רבנן ואמרי (שאמר) [שאפילו] ברביה והמשכה אסור לטבול בו. ומלתא (דרבא) [דרבין] דאמר שהשאיבה שהמשיכה כולה טהורה אתי לכולי עלמא. וה"פ טהורה, דכשיהיו שם מ' סאין כשירין והני, כיון שהמשיכן טהורין. ולא לטבול בו מיד אלא כשיהו שם עמהם מ' סאה כשירין. וכן משמע בשאילתות דרב אחאי שלא נאמרו דברי (רבנן) [רבין] כי אם שלא לפסול את המקוה ולא מיירי שיהא כשר לטבול בו כך אפילו על ידי צירוף עד שיהיו רוב מים כשרים לר' אליעזר בן יעקב ולרבנן אפילו ברוב לא מהני. שכך כתב (פ' אחרי סי' צ"ו) ומקוה חסר דנפלו ביה שלשת לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו מאבראי [ע"י] מרזיבא, פי' קבעו ולבסוף חקקו, לא פסלי אי אזלי למקוה דכי אתא רב דימי אמר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. ואיצטרופי נמי מיצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר גת שיש בו (מ' סאה) [עשרים] ואחת סאה מי גשמים ממלא [תשע] עשרה סאה ופוסק(י)ן למקוה והן טהורים שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה ואי אמשכינהו אידי מרזיבה פסלי דתניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל המקוה ולא פסלי מים שאובין אלא לפי חשבון כדתנן אין מים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון הכלים אמר רב פפא ומני יוסף בן חוני היא, ע"כ לשונם. משמע שפוסקין כרב דימי וכר' אליעזר בן יעקב. מכלל דלא נגעי אהדדי ולא פליגי אהדדי. דר' אליעזר בן יעקב מיירי בצירוף ולטבול בו מיד ורב דימי לא מיירי בצירוף אלא שלא יפסול בכך המקוה כשיהיה אחרי כן מ' סאה מי גשמים. מדקאמר נמי אצטרופי מצטרפי למ' סאה דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מכלל דרב דימי שכבר הביא בצירוף לא מיירי כלל.
וה"ר (יהודה) [יצחק] השיב עליו. דודאי כן משמע מלשון השאלתות דרב דימי ור' אליעזר בן יעקב [לא] פליגי. וגם סוגי' דשמעת' אתי שפיר לדבריו. דמעיקרא א"ר חייא בר אבא ר' אליעזר בן יעקב היא, שאומר שברביה והמשכה כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשירין פסולין לטבול בו וגם המקוה יהיה פסול שלא יועיל לו השלמה שאף שמשלמנו למ' סאה מי גשמים שכבר נפסל בשאובין. והיינו מתני' שאומרים אין המים שאובין פוסלין המקוה אלא לפי חשבון. אבל לפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא לו עוד תקנה אפילו מ' סאה של מים כשירין. ופריך מכלל דלרבנן אפילו לרביי' פסול לטבול בו עתה וגם אם אחרי כן נותנים בו מ' סאה שאינן שאובין יהא פסול, מדאוקמת מתני' דווקא כר' אליעזר. א"כ הא דאמר רב דימי א"ר יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה, כלומר אינה פוסלת המקוה שאם נפלו שם מ' סאה יהא כשר ולא נפסל בשאובין שהיו בו מתחילה כיון שהמשיכה, הא מילתא מני לא ר' אליעזר ולא רבנן. אלא ודאי הא דרב דימי אתי' לכולי עלמא, ור' אליעזר ורבנן לא פסלי אלא לטבול בו ע"י צירוף של שאובין, לר' אליעזר בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה, אבל כשיהיה שם אחרי כן [מ'] סאה של מים כשירין יהא כשר לטבול בו ולא נפסל בשאובין שבתוכו כיון שהמשיכה. וא"כ מתני' דלא כחד תנא, דמשמע הא לפי חשבון [פוסלין] המקוה שלא יהיה לו עוד תקנה אפילו (בכולן) [בנותן] מ' סאה כשירין. דמתני' היינו לטבול בו השתא אבל השלמה כל המ' סאין ממים כשירין יהא כשר, א"כ אמאי קאמר דפוסלין המקוה, ממה הוא פסול עתה יותר משהיה קודם לכן. אלא ודאי קודם לכן היה ראוי להשלים ממי גשמים ועתה שהשאובין בתוכו אינו ראוי עוד להשלים. ובין לר' אליעזר בן יעקב ובין לרבנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה לטבול בו כשיהא בו מ' סאה מי גשמים. אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא. אבל הפשט של הלכה משמע (כיון) [כמו] שפי' מתחילה, שהמשיכה כולה טהורה היינו לטבול בו מיד בלא מים אחרים. ומה שמקשה א"כ סברת האמוראים הפוכה, כזאת מצינו בתלמוד בהרבה מקומות. פ"ק דקידושין (ל"ז א') גבי ר' אליעזר אומר אף החדש ומסתפק תלמודא אי לקולא קאמר אי לחומרא. ובפ' בתר' דיבמות (קכ"א רע"א) גבי ר' יהודה בן בבא. ופרק שמונה שרצים (ק"ח רע"ב) גבי הילמי. ובפרק כל גגות (צ"ה א') גבי מבוי שניטלו קורותיו או לחיו. ומספק' שמא זה לחומרא וזה לקולא או שמא זה איפכא. כ"ש בכאן שאין דברי חכמים עם דברי ר' אליעזר בן יעקב, שנוכל לומר כמו שנרצה. וההיא דתענית דפריך טבילה בחמין מי איכא הא שאובין נינהו אמאי לא מתרץ בחמין שהמשיכו, הא לא קשיא מידי שאף לפי דבריו אמאי לא מתרץ בי"ט סאין חמין שהמשיך לתוך כ"א סאין כשירין. או שיש מ' סאה כשירין ונתן עליהן אלף סאין חמין שאובין שכיון שהמקוה כשר אינו נפסל עוד בשאובין. או בעששיות של ברזל כמו מקוה של כהן גדול ביום הכיפורים. ועוד וכי לא היה יודע התלמוד שבחמי טבריא יש טבילה. אלא היה סובר המקשה שבט' באב וביום הכיפורים אסור לטבול בשום חמין משום תענוג כיון שבשאר ימות השנה אין רגילין לטבול בחמין, והאי דפריך שאובין נינהו ולא פריך הא תענוג הוא ואסור, משום דאי לא הוה פסול דשאובין נינהו היה כל העולם רגילין לטבול בחמין שאובין ולא הוה שייך תענוג בט' באב דכיון דשרגילות הוא בשאר ימים א"כ כיון דשאובין פסולין, א"כ אין רגילות לטבול בשאר ימים בחמין שאובין אפילו כשהמשיכן או נתנם במקוה שלם לחמם הכשירין, שזהו טורח גדול, וא"כ בט' באב תענוג איקרי ואסור. ומשני בחמי טבריא ליכא תענוג לאותן שבאותו העיר שרגילין לטבול בו כל ימות השנה. וכל המשניות המביא להוכיח שבמים שאובין שהמשיכן אסור לטבול, אינה ראייה דאיבעית תימא כולהו ר' אליעזר בן יעקב נינהו, כמו שרוצה להעמיד מתני' דתמורה אליב', ועוד, אפילו אם היה יכול למצא בכאן תקנה על ידי המשכה לא היה לו שום חידוש, ומורה לנו דינין בע"א שישבר הקנקנים להראות שלא נתנם שם לקבלה. ובההיא (דבהאי) [דהיה] בעליון (ב') [מ'] סאה ובתחתון אין כלום משמיענו דין זה וממלא בכתף ונותן בעליון. ובההיא דמים שאובין (ובמים כשירי') [ומי גשמים], ר' אליעזר בן יעקב היא. לכן מספקא ליה אם יכולין לעשות מקוה כולו ממים שאובין שהמשיכן ויהיה כשר לטובלו בלא מים אחרים כמו שמשמע פשט הלכה, או שמא אסור דלא שרי בשאיבה שהמשיכה לטבול בו עתה עד שיהיה שם כ"א סאה מים שאינם שאובים כמו שמשמע בשאלתות דרב אחאי. ויש (לספרים) לחוש לדבריהם. ע"כ העתקתי תשובתם. ואני אבי העזרי אחר אחרון אני בא. דנ"ל עם קבלתי דהילכתא שאיבה שהמשיכה כולה טהורה אפי' (של) [כל] מ' סאה ולא (כג') [בג'] לוגין גרידא. דלא מוכח כן בפ"ק דתמורה. ותו דכולה לא משמע כן. ובזה לא אאריך כי כבר כתבתי לעיל טעם המתירין ונראה בעיני דבריהם. וגם נ"ל שגם בחמי האור שהמשיכם למקוה החריץ שבקרקע או על גבי דף או על לבינה או אל המקוה כדי להפיג צינתו, או שנתן לתוך המקוה עששיות של ברזל או אבנים שליבנן כדי שתפיג צינתו, שכשר המקוה לטבול לנידה ויולדת וזבה. ואני מוסיף על ראיות הכתובים לעיל להתיר. דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ור' יוחנן פליג עליה, בחמי טבריה חזקיה אמר אין נוטלין ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כ"ש אמר רב פפא במקומן דכולי עלמא לא פליגי דשרי. פר"ש, (בחיבורו) [בחיבורן] אם בא להטביל ידיו בהן, דכולי עלמא שפיר דמי, דשם טבילה עלייהו ככל מעיינות ומקוואות, מישקל מינייהו במנא, לשפוך על ידיו כדין הנטילה, דכולי עלמא אסור, דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שהרי לא היתה להן שעת הכושר. כי פליגי דאפסקינהו בבת בירתא, חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה וגזיר' בעלמא הוא אטו מנא. שנפסלו משתיית בהמה, כגון סרוחין או חמי טברי'. בקרקע כשירין, דהא מקוה נינהו אבל [נטילה] לא תיקנו(ם) רבנן אלא בראויין לשתיית בהמה. ע"כ לשון רש"י. משמע דאפילו בבת בירתא היה כשר שהרי מחוברים למקוה וכשירים מכח ק"ו דכל גופו טובלין בהן לולי משום גזירה בעלמא דמנא. וההיא גזירה לא שייכא אלא בטבילת ידים, דשייכא דין נטילה נמי במנא ולא איתקן בחמין. וכ"ש בחמין של המקוה עצמו שהומשכו לתוכו בהיתר או על ידי עששיות שליבנן דכשר וכשר לעניין טבילת כל גופו. דאין לגזור אטו מנא דהכל בקיאין בזה שבמנא פסול לטבילת כל גופו. מה שאין כן בנטילת ידים דעיקרם בכלי איתקון ובצונן. ולא דמי לחמי האור דהיתה להן שעת הכושר לעניין נטילה. אבל לטבילת כל גופו שהוא מן התורה ולא תקנת חכמים הכל קרוי שעת הכושר שכמו שבחמי טברי' טובל כך במי מקוה שהוחמו בכשרות טובל בהן כל גופו. וסעד גדול מצאתי לדברי. מצאתי בפר"ח פרק בתרא דנידה (ס"ז סע"ב) וזהו לשונו, הא דאמרה ליה אתת' לאבא מרי ריש גלותא כי אזיל רב נחמן לפיוסא אזיל השת' ואתי למחר ארגיש דאמרה לא טבלתי ואמר לה אמאי לא טבלת וכי עבדית חסרת דודי חסרת נושקתי חסרת. פי' עבדים היתה חסורה שישמשו לך או יורות לא היו לך להחם לך חמין להטילם בצונן אם את מתייראה מן הצינה וכו'. מדבריו משמע שאפילו בלא המשכה להטילם בתוך המקוה מותר דמטהרי בהשקה מטעם זריעה. כדאיתא בפרק כל שעה (ל"ד ב') ובפ"ב דביצה (י"ח ב'). ואין לחלק בין חמין לצונן. וכל שכן דבעששיות מותר כמו לכהן גדול ביום הכיפורים. ואין לנו לבדות מדעתינו לגזור משום גזירת מרחצאות דלא (מציא) [מצינו] גזירה זאת אלא אהא דאמר רבא בפרק בתרא דנידה (ס"ו ב') אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול סבר רב כהנא למימר משום גזירת מרחצאות ולבסוף לא מיתוקם אלא משום דבעיתא ואפילו על גבי סילתי נמי לא. ואפילו למאי דקס"ד מעיקרא לא דמי, דהתם היא עומדת על גבי כלים במקוה וטעו אינשי דומיא דההיא דפ"ק דשבת (י"ד א') שהיו אומרים לא אילו מטהרין אלא אילו מטהרין, אבל בהמשכה לא טעו כלל. תדע דתנן בפ"ב דמקוואות (מ"ז) המניח קנקנים על הגג לנגבן ונתמלאו מים אם עונת גשמים היא ישבר. וקנקנים היינו כלי חרס כדמשמע פ"ב דע"ז (ל"ג א' וב') וכשישבר היינו המשכה ולא גזרי' משום גזירת מרחצאות אפילו למאי דקס"ד מעיקרא. ואע"פ שיש לדחות דבמים צוננין לא גזרו, הדעת מכרעת דאין חילוק דהא הך דרב כהנא נמי היא עומדת במקום צונן או בנהר. ועוד דלאו מסקנא הכי אלא משום דבעיתא. ולא שאני כדיי לסמוך עלי אך אשר עם לבבי כתבתי.
וכיוצא בזה נשאלתי אני אבי העזרי מאת הרב ר' אליעזר ב"ר שמואל מוורונא ומהרב ר' ישועה ב"ר הילל. דנחלקו עליהם שמה לאמר דמקוה (כולו) שהוא [כולו] שאוב פסול מן התורה. ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר פרק המוכר את הבית (ס"ו א') ולמאן דאית ליה דאורייתא אפילו קבעו ולבסוף חקקו פסול. ואפילו בקורטוב פסיל אם הוא משלים למ' סאה פסול מן התורה. אך יש זה חילוק ביניהם, קבעו ולבסוף חקקו אם היה חסר ונפל לתוכו ג' לוגין מן הצנור שקבעו תחלה ואח"כ נתמלא המקוה ממים כשרים והיו בו מ' סאה כשירין לבד מן הג' לוגין שנפלו מן הצנור שקבעו תחלה, אז פסול רק מדרבנן. אבל [קודם] שנתמלאו ממים הכשירין אפילו חסר קורטוב לא יועיל הקביעות תחילה ופסול הוא מן התורה אותו המקום. אבל בחקקו תחילה פסול לגמרי אפילו השלימו במים שאובין לבד מג' לוגין. ואין נר' בעי' מאד. גם בעיני לא יישרו דבריהם. כי בסיפרא [פ' שמיני רפ"ט] לא אמר פסול מן התורה אלא במילא בכתף כולו. וכל שכן דההיא יש שמפרשים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דנקט (ב"ב ס"ה ב' וש"נ) קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, דמשמע אינו פוסל אבל אינו מעליהו, יש לומר דאגב רישא דחקקו נקט האי לישנא בסיפא אבל מכל מקום כשר ממש לטבול בו לכתחילה. כאילו היה אומר אינו פסול למקוה אלא כשר לכתחילה. והא דתנן בפרק ז' דמקוואות (מ"ב) מים שאובין פוסלין ולא מעלין, מיירי שהיו שאובין בכלי. תדע דלא קתני גבי קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל ואינו מעלה. וכן בכל מקום שתמצא במשניות אינו פוסל, כשר לכתחילה אם לא שנה אינו מעליהו אצלו. ופי' אינו פוסל את המקוה, אינו פסול מלעשות בו מקוה. ועל דרך זו הולכין כל המשניות לפרש. וכן צינור [שם פ"ד מ"ג] שהוא צר מכאן ומכאן ורוחב באמצע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו עשוי לקבלה. ולשון מקוה משמע בין מלא ובין ריקם, כדתניא בתוספתא (פ"ב) מקוה שהניחו ריקן. ותנן (בפ"ז) [בפ"ו] דמקוואות (מ"ג) ג' מקוות בזה עשרים ובזה עשרים סאה. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ה) מקוה שיש בו ג' גומות מים שאובין. וכיון שמצינו מקוה חסר שנקרא על שם קיווי המים מקוה, נפרש נמי אינו פוסל את המקוה אם היה חסר, וימלאהו ויעשנו מאילו המים לכתחילה. ותניא בתוספתא בפ"ד [ד]מקוואות (ה"ד) קסטלן המחלק מים לכרכים אם נקוב בשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה. ומביא מעשה שהכשירוהו להם אעפ"י דקתני רישא אינו פוסל את המקוה. שמעינן מהתם, דאינו פוסל, וכשר לכתחילה, הכל אחד כיון דלא קתני ולא מעלהו לגבי קבעו ולבסוף חקקו. וכן משמע בפ' המוכר את הבית (ס"ו א') דלרבנן פסול להטביל בו ולר' אליעזר כשר להטביל בו וכן בפ' מרובה (ס"ז א'). ונראין הדברים שהלכה ששאיבה דרבנן אם נעשה כל המקוה מהם כיון שלא היה יד אדם ביניהם במילואו בכתף, אם חקקו ולבסוף קבעו. אם נתמלאו בכתף (אם חקקו ולבסוף) יתכן (להא) [להיות] שגם זה מדרבנן וקרא דסיפרא אסמכתא בעלמא. ותדע מדקאמר (ב"ב ס"ו ע"ב וש"נ) שאני שאיבה דרבנן, ולא קאמר שאני שאיבה כלים דרבנן. וכן פי' רבינו יצחק הזקן ב"ר שמואל זצ"ל שהוא מדרבנן. וכמה דרשות תמצא בסיפרי שהם מדרבנן. וכן מוכח בפ"ק דפסחים (י"ז ב') בכלים טמאים בקרקע טהורין ומסקי' משום דחזי למיטבל בהן מחטין וצינורות. משמע שאין פסולין אלא מדרבנן אע"פ ששאובין כולן. ועוד הביא רבינו יצחק ראייה דתנן בטהרות פ"ד (מ"ז) אילו ספיקות שהתירו חכמים ספק מים שאובין למקוה וכו', משמע שכל המקוה נעשה משאובין מדלא קתני ספק ג' לוגין מים שאובין, (והא) [והוי] ספיק' דרבנן. ותנן בפ"ב דמקוואות (מ"ג) ספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, משמע נמי סתמא בין כולן ובין מקצתן ואפילו לא נתמלאו שוב במים כשירין, מדקתני סתמא, ולא לישתמיט תנא וליתני וליפלוג במ'. ובתוספתא (רפ"ב) תני עלה דהא (מדתני) [מתני'] דספק מים שאובין, מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. וכשר אע"פ שיש להסתפק בכל (מקום) [המקוה] שהביאו בכתף, הרי הם כשירין. וקתני סיפא דברייתא צינור שמקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח. פירוש רגלים לדבר. ומיירי בצינור שקבעו ולבסוף חקקו (כי). אי נמי בצינור שאינו עשוי לקבלה. ותלינן לקולא אם אין הפסול מוכיח, מפני ששאיבה כולה דרבנן. כדקתני סיפא ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק שאובין למקוה. ולא תלינן שנפלו מן המכתשת. משמע אפילו השלים מהמכתשת למ' סאה, שהרי לא ידענו מתי נפלו שידע שיהיה מן הכשירין מ' סאה, אפ"ה כשר. וכן שנינו במשנ' מקוואות פ"ב (מ"ג) ב' מקוואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו נפל (אחד) לאחד מהם ואין ידוע [ל]איזה מהן נפל ספיקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. ולא הוזכר בו שיהי' מן הכשירין מ' סאה לבד מהם. והא דתניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ה) שני מקוואות אחד שאוב ואחד אינו שאוב כעין ב' שקתות וכעין אותה של יהוא אותה שאינה נקובה כשפופרת למים כשירין פסולה, יכול לפרש או פסולה דאוריי' או דרבנן. ולשון פר"ש בפ"ק דשבת (ט"ז ב') כשר. וזהו לשונו, צינור שקבעו ולבסוף חקקו, להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאובין. משמע שכשר לכתחילה וכו' דכארעא סמיכתא היא. ואע"פ שהזכיר רבינו ג' לוגין, הוא הדין לכל המקוה אלא שבא להודיענו שנפ[ס]לו בג' לוגין. ובסיפר' ובפ"ק דשבת משמע שאינו נפסל בכל אלא כשנתכוון לשאוב אבל מים (שכל) [ש]בקנקנים (שהעלו) [שהעלן] לנגבן כשירין. (והכא) [והכי] אית' (בפ"ק) [בפ"ב] דמקוואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים בין לר' אליעזר ובין לר' יהושע ישבר והמים כשירין מפני שלא נתכוון לשאוב. וכל הפסול דרבנן. אבל שלג תנן (בפ"ד) [בפ"ז] דמקוואות שעושין ממנו מקוה לכתחילה כיון שיכול להביאו או בידו או בסל או בקופה לא גזרו עליו אפילו נעשה בידי אדם. ואי קשי' הא דתנן (פ"ב מ"ג) ספק מים שאובין [ש]טיהרו (הכלי) [חכמים] ספק נפלו ספק לא נפלו ואפילו נפלו ספק יש בהם מ' סאה וכו', ומדבעינן שתי ספיקות לשוויי [ספק] ספיקה ש"מ דשאיבה דאורייתא, תריץ דאפילו נפלו (ו)לא קאי אדלעיל. ופי' אפילו נפלו שראינו שבודאי נפלו אך ספק אם יש בה מ' סאה או לאו. ודוגמת הכי מיפרשא הא דמסכת טהרות (פ"ו מ"ד) כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות. שאי איפשר לפרשו ממש בספק ספיקה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ב ה"ג) שני מקוואות שאין בהן מ' סאה ונפלו ג' לוגין מים שאובין לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח"כ ירדו גשמים ונתמלאו ר' יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהן ואם טבל ועשה טהרותיו טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. ותניא אחריתי (שם ה"ה) שתי מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות וכו' עד ראשונות תלויות ושניות טהורות בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אילו ואילו טהורות, ומשמע מהכא דשאיבה דרבנן לטהר אפילו נידה דאורייתא שהיא טומאה חמורה, ולא כדברי האומרים דדווקא לטומאה קלה. והא דאמרינן בתורת כהנים (פ' שמיני רפ"ט) ת"ל מעיין מה מעיין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע. לא בא למעוטי אלא היכא שעומדים בכלים. ומדרבנן אחמור להצריך להמשיכם מקודם שיפלו בגומא מן הכלי. כדתנן (פ"ב מ"ג) ספק נפלו ספק לא נפלו. ובפ"ג דמקוואות (מ"ג) אמרו לו לא כך ולא כך אלא שנפלו לו ג' לוגין, פי' בלא המשכה. ותניא בתוספתא דמקוואות (פ"ג ה"א) דאין מים שאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו בתוכו. ואם נטמאו בעודם בכלים טהרו מטומאתן על ידי מעשה שהמשיכן למקוה. דמעשה מוציא מידי מעשה כדתנן בכלים פ' כ"ח ומייתינן לה במסכת שבת (נ"ב ב'). ואפילו נשתנו דתניא בטהרות פ"ב (בתוספתא ה"ג) מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובין נימח כשר להקוות עליו. ואע"פ שהטעם רפיא בידי. ותנן במקוואות (כ"י) [פ"ו] (מ"ד) הספוג והדלי שהיו בהם ג' לוגין ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. וכן בסוף הפ' התם (מי"א). פי' שנפלו ממש בעין. ומדקאמר שלא אמר[ו], ש"מ דמדרבנן הוא. לאפוקי מן הפירושים שכתוב בהם בסוף הערל שג' לוגין מים שאובין הלכה למשה מסיני. (ובסוף) [ובריש] מסכת' עדויות תנן הילל אומר מלא הין המים שאובין פוסלין את המקוה וכו' עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו משם שמעיה ואבטליון שג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. ולא הוזכר שם הלכה למשה מסיני. שאם היה הלכה למשה מסיני לא נעלם משמאי והילל. ומה שכתבתי שכשהמשיכו טהר מטומאתו, לא תקשי לך עלה הא דתניא במסכת' פרה פ"ח (בתוספתא) יש כאן אמר טיהרתיו וטימאני באיזה עד (ה"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירד וטבל בתו[כה] הוא טהור ומקוה טמא, יש לפרש טמא, פסול. כדתנן (בפ"ד) [בפ"ז] [ד]מקוואות (מ"ו) מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ירדו שנים וטבלו זה אחר זה הראשון טהור והשני טמא ר' יהודה אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור. ויש לדחות ד[אאדם] קאי ולא אמקוה. ותו תניא במקוואות (בתוספתא פ"ה ה"ג) כל שמעיקרו מדברי תורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא. מכאן ראייה אההיא שכתבתי לעיל דספק היה שם מ' סאה ספק לא היה שם שטהור על כורחי' משום דשאיבה דרבנן ואפי' כולה בלא המשכה. אבל בהמשכה הכל טהור ותו לא מידי. תניא בפרק ה' דמקוואות (בתוספתא, בסופו) הקופץ למקוה הרי זה מגונה הטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה. פי' מפני שאינו יכול לאנס עצמו לטבול בפעם ראשונה כהוגן (מה) [כד]מוכח בסיפא דקתני והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה ר' יהודה אומר כובש ידו עליו עד שתצא נפשו. וקופץ נמי נ"ל כדי שיפ[ו]ל במים בעל כרחו בעומק. אבי העזרי. ופתרון הברייתא מגומגמת לפרש. אך בסיפא דברייתא (פ"ב ה"ו) מדמ' לה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור. ולפי זה דמיפרשא בההיא דשני שבילין ארוך דמייתי בפ"ק דפסחים (י' א') ובא לישאל בבת אחת הילכך מחמרי' בראשונ' להיות תלויות אע"ג דשאיבה דרבנן והשניות טהורות מפני שיש לתלות הטומאה בראשונות שכבר נקרא עליהן שם טומאה. והיינו דמסיים בד"א בטומאה חמורה אבל וכו'. אי נמי בטהרות אחמור טפי בראשונות מדרבנן משום מעלה.
<h2>דף מג:</h2>
ומה ששאלת להסביר לך המקראות אמאי נשים אינם מותרות בכלאים או יהו חייבות בציצית וכן בהשחתה ובהקפה וכו'. דע כי שאלת כשאילת ראשונים. אלא כך נראה בעיני דנקוט האי כללא בידך כל היכא שההיקש בפסוק (אחר) [אחד] כגון בל תאכל חמץ ואכילת מצה [פסחים מ"ג ע"ב], לא תקיפו ולא תשחית פאת זקנך [קידושין ל"ה ע"ב], האי דוגמא לאכילת מצה וכלל ופרט האחרון מפרש הראשון ודרשי' אפי' לקולא אם שקולים הם. הילכך איצטריך כל לרבות את הנשים. ומעתה על כורחיך ההיקש לחייבם באכילת מצה. ואם ההיקש בשני מקראות כגון לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך [יבמות ד' ע"א], דמי קצת לכלל ופרט המרוחקין ואין לידע אם מידרש להקל או להחמיר ושקול הדבר (אין) [איך] צריך לדרוש, דרשי' לחומרא. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא כדאית' פרק [אמר] ר' עקיבא (פ"ג ע"ב). הילכך נשים איתנהו בלא תלבש שעטנז ומיהו פטורין מציצית לר' שמעון כדאית' בפרק התכלת (מ"ג ע"א). שאין לומר כיון דאיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך, דאם כן לישתוק קרא מאשר תכסה בה לרבות כסות סומא, שהרי סומא חייב בכל המצוות וליכא מאן דאמר פטור לבד מדר' יהודה בפרק החובל (פ"ז ע"א). שהרי בלאו הכי נר' לנו סברא לקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה כדמפרש התם ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה וכו', וא"כ ירבה כסות סומא מהיקישא, ונמעט מוראיתם כסות לילה. אלא מדאיצטרך למיכתביה ש"מ דלא דרשי' הך היקשא לחייבם בציצית, ואין צריך פסוק לרבות נשים לחייבם בלא תלבש שעטנז (שנדרש) כמו שצריך פסוק כל לרבות את הנשים לבל תאכל חמץ, דהתם איכא היקישא בחד קרא ומפ' סיפיה לרישיה, אבל הכא דמרוחקי' בתרי קראי אי אית' להיקישא לא הוה דרשינן ליה אלא להחמיר. אך אין אנו צריכין להקיש ולהחמיר דבלאו הכי כתיב איש או אשה וכו' הוקשו לכל עונשין שבתורה. (והציצית) [ומציצית] פטורין לר' שמעון (פריך) [כדין] כל מצות עשה שהזמן גרמא. אע"פ שאין צריך פסוק בשאינו היקש גמור הוצרך התנא בפ' התכלת (מ"ג ע"א) ובריש מסכת' ערכין (ב' ע"ב) לשנות הכל חייבין בציצית ופרכי' פשיטא ומשני איצטרך סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכו' עד קמ"ל וכו'. אעפ"י שאין לטעות כדפריש' ולהצריך פסוק מפני טענת קטן ושנה משנה יתירה או בריית' זה ויעשה צריכו'. תדע שאינו היקש שהרי בפ"ק דיבמות דריש להו לכל שישנו בזה ישנו בזה דשייך בגברים, ומסקנ' התם דר' יהודה אע"ג דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש, ואי היקישא הוא הא ר' יהודה דריש הקיש אפי' שלא במשנה תורה, כההיא דפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה ואמרי' התם סתם סיפרא ר' יהודה. ובעל כורחינו פיר' דהאי וסמיך ליה היקיש, וכן הגיה ר"ת בסדר נשים שלו על (סמוך כתי') [סמיך כתב] ה' לסימן היקש דלא תיקשי ר' יהודה אדר' יהודה. אבל סמוכין דיבמות אין פתרונו היקש דלא איפשר לפרושינהו לחומרא גבי נשים להיקיש ולא קולא נמי איפשר לפרש כיון דתרי קראי נינהו. הילכך על כורחי' לדרוש סמוכין אתו. תדע דלא נקט בערכין ובהתכלת לישנא דהיקישא כמו שרגיל התלמוד לומר כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה וכן כל שישנו בקום אכול וכו', אלא נקט מאן דלא מישתרי כלאים לגבי לבישה הוא דאיחייב במצות ציצית והני כהנים וכו', שזהו לשון (היקש) צריכות' בעלמא ולא לשון היקיש. והשאר טעות הוא לדמות', כגון כל שישנו בסך ישנו בבל יסך. דהתם מלשון יסך דרשי' ליה. דהא אמרי' התם בפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) (אלא) [א"ל] שפיר קאמרת לא יסך כתי' קרי ביה לא יסך וקרי ביה לא יסיך. כל שישנו בביאה (חגיגה ד' ע"ב) אי איפשר ליה להיפך שיהי' טמא מותר לבא בעזרה. וכן (במרובה) [במנודה] אי איפשר לומר בזה כך. וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות כל שישנו בזובח ישנו במצות כשפים. אבל איפכא לא שהרי בני נח נצטוו על ע"ז. וכן בפ' השולח (מ"ה ע"ב) והתכלת (מ"ב ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל איפכ' לא תפשוט, דגוי וכותי לאו בר קשירה הוא. ואע"ג דאיכא לאוקמי אאשה דקתני בהדי', תרווייהו לא דרשי' מינה למימר כל שישנו בכתיבה ישנו בקשירה וגם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, הילכך דרשי' ליה לחומרא וגם בתר רובה דהיינו מין וכותי וגוי וישראל משומד ועבד ואשה חדא מיחשבי. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ' ע"ב). אבל איפכא לא דהא כתיב אתה ובנך ובתך (לגבי שמירה) ועבדך ואמתך [לגבי שמירה]. ואע"פ שחיברתי לעיל השחתה והקפה לאכילת חמץ ומצה, לרווחא דמילתא נקיטנין ליה, שהרי אי איפשר לאומרו להפך, דהיינו דפריך עלה בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) השחתה גופ' מנלן, פי' ואימא איפכא ומשני איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא וכו' כדאיתא התם. ואי איפשר לומר כל שישנו בזה ישנו בזה לא יאמר כי אם בפסוק אחד, שהרי ובאת שמה והבאתם שמה שני פסוקים הם. אלא שעטנז וציצית אי אפשר לפרש כן מטעמ' דפרישית לעיל. ולדברי רבינו ממיץ שהיה רגיל לומר דכל היכא דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לקולא מקשינן וראייתו ממסוכנת (חולין ל"ז ע"א), והיה דוחק עצמו לתת טעם בהך דפ' א"ר עקיבא (פ"ג ע"ב) ודפ' בתרא דתענית (כ"ז ע"א), לדברי' היקיש דאכילת חמץ ואכילת מצה לקולא ואתי שפיר והשאר אי אפשר לומר להפך מכח הפסוקין כדפרישית לעיל. ועל דרך זה הולכים כולם בלי מכשול. ואילו יורו על השאר, כי זה השער צדיקים יבואו בו. אבי העזרי.
<h2>דף נה:</h2>
אמנם רבותי' הלכות גדולות ורבינו חננאל ורב אלפס פסקו דאין הלכה כסתמא דאין בין י"ט לשבת [מגילה ז' ע"ב וש"נ] דבית שמאי היא. וכן נמי בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"א] כמו בפ' משילין [ל"ו ע"ב]. ואמנם כן (יש) נ"ל דאמרי' בפרק אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] דסתמא דרבים עדיף מסתמא יחידאה. וכ"ש דבית שמאי במקום בית הילל אינה משנה [ברכות ל"ו ע"ב]. ואמרי' נמי [ב"ק ע' ע"א] כסתם יחידאה לא. ודווק' במקום מצוה או משום הפסד כההיא דמשילין שרי לבית הילל דמצטער ואין כאן שמחת י"ט. וכן מצינו בירושלמי [ביצה פ"א ה"ו] הלכה למעשה דמותר לטלטל מפתח ברשות הרבים אם אוכל נפש סגור בו. ומצינו שהתירו לר' אמי [ביצה כ"ה ע"ב] לכתף בי"ט וכן לילתא. מה שאין כן בשבת אין כמתוך שלו מצוה אלא הברחת ארי מאיסור חמץ. נדרים ונדבות דאי קריבי' לר' עקיב' מדאוריית' כדאמרי' בפ"ב דביצה [כ' ע"ב עיי"ש] שמא ישהא קרבנותיו ועליתו לרגל וכעין ההיא דהזהב [מ"ה ע"ב]. ותו דאיפשר או להמתין או להקדיש אבל דבר דאיכא חשש גניבה אם יקרים כגון שפי' שרי. וכמה קולות הקילו בפ' מי שהחשיך [קנ"ג—קנ"ד] אפי' בשבת שרי משום הפסד כי רמינן מתני' אהדדי בפ' מקום שנהגו [נ"ה ע"ב] ואם חושש להן שמא וכו'. וגם כלים שמצינו בפ"ק דביצה [י"ד ע"ב] דמשלחין בי"ט ותנן התם כל שנאותין בו ביום [טוב] משלחין אותו בי"ט ומיירי אפילו אינו אוכל נפש. הילכך נ"ל דאע"ג דהך סתמא (דברייתא) [בתרייתא] אין הלכה כמותה ואיכא למימר ד[ה]אי סתמ' (ו)אגב דאיירי במגילה באין בין נקט אגב גררא כל אילו בי"ט אמרו וכו'. ותו דאע"ג דבחדא מסכת יש סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואח"כ סתם ולא לעניין תרי סתמי. שהרי מצינו פרק השוחט [חולין ל"ב ע"ב] כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ומשנ' לאחר חזרה מוקדמת, אלמא דאין קפידא הכי נמי בתרי סתמי. ואין לסתור מנהגא אם לא בראייות ברורות ודחינן לה מפני כמה סתמא. ויתכן להיות כמו שתירצת קושיית ר"ת דסנהדרין.
<h2>דף נט.</h2>
נסתפקת מורי אי גרסי' (פסחים ס"א ע"א) ואם נזרק כשר, או פסול. כל הספרים שוין לגרוס כשר. וגם רש"י. אך מתוך דבריך אינו מבין שאתה סבור שהפירוש שלא נשחט התמיד עדיין. ולא היא, דהא מסקי' בפ' כל התדיר (צ"א ע"א) שמיירי כגון דשחטיה לתמיד ברישא ודיקא נמי וכו' כדאי' התם, ושוב שחט הפסח (שרינן לאחיו) [שדינו לאחריו] ושוב זורק דם התמיד ושוב דם הפסח. וידע חביבי דה"פ פסולו מחמת מאי הוי (פסחים ע"ג ע"ב) ששחטו וגם הקטירו אחר התמיד של בין הערבים. אבל בשחיטה לחוד' לא מיפסיל דעשה דהשלמה רק אהקטר כתיבא, והקטיר עליה חלבי השלמים. ולא מפני דחק הקושי' אני אומר כן אלא לפי דרך אמת (המים) כי ההיא דנתערב בבכור (שם צ"ח ע"א) מפרשי' לה ששוחט התערובת אחר שחיטת התמיד דמשום תקוני גברא וזיבחא שחייב לאכול פסח בלילה וענוש כרת מדמינן ליה למחוסר כפורים בערב פסחים (שם נ"ט ע"א) דאתי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה לכולי עלמא ויקריב ויקטיר שניהם ביחד. ודמי לכהן שהושיטו לו מתו ומת אחד מיטמא לשניהם ואע"ג דבזה אחר זה לא מטמא להו. וקיימא לן בתמיד נשחט (ס"ד ע"ב) והקטירו שלא יערב חלבי' זה בזה, שרינן משום תקוני גברא וזיבחא כדאית' בשחיטת קדשי' [זבחים ע"ו ע"ב], ומסקנ' בתמיד נשחט (נ"ט ע"א) דלר' פפא אפי' בשאר ימות השנה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו ולדידי' כל שכן דעבדינן הכי בתערובת אי בעינן וכשרים ויאכלם בלילה לר' שמעון דלא חייש להבאת קדשים לבית הפסול.
<h2>דף סא.</h2>
נסתפקת מורי אי גרסי' (פסחים ס"א ע"א) ואם נזרק כשר, או פסול. כל הספרים שוין לגרוס כשר. וגם רש"י. אך מתוך דבריך אינו מבין שאתה סבור שהפירוש שלא נשחט התמיד עדיין. ולא היא, דהא מסקי' בפ' כל התדיר (צ"א ע"א) שמיירי כגון דשחטיה לתמיד ברישא ודיקא נמי וכו' כדאי' התם, ושוב שחט הפסח (שרינן לאחיו) [שדינו לאחריו] ושוב זורק דם התמיד ושוב דם הפסח. וידע חביבי דה"פ פסולו מחמת מאי הוי (פסחים ע"ג ע"ב) ששחטו וגם הקטירו אחר התמיד של בין הערבים. אבל בשחיטה לחוד' לא מיפסיל דעשה דהשלמה רק אהקטר כתיבא, והקטיר עליה חלבי השלמים. ולא מפני דחק הקושי' אני אומר כן אלא לפי דרך אמת (המים) כי ההיא דנתערב בבכור (שם צ"ח ע"א) מפרשי' לה ששוחט התערובת אחר שחיטת התמיד דמשום תקוני גברא וזיבחא שחייב לאכול פסח בלילה וענוש כרת מדמינן ליה למחוסר כפורים בערב פסחים (שם נ"ט ע"א) דאתי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה לכולי עלמא ויקריב ויקטיר שניהם ביחד. ודמי לכהן שהושיטו לו מתו ומת אחד מיטמא לשניהם ואע"ג דבזה אחר זה לא מטמא להו. וקיימא לן בתמיד נשחט (ס"ד ע"ב) והקטירו שלא יערב חלבי' זה בזה, שרינן משום תקוני גברא וזיבחא כדאית' בשחיטת קדשי' [זבחים ע"ו ע"ב], ומסקנ' בתמיד נשחט (נ"ט ע"א) דלר' פפא אפי' בשאר ימות השנה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו ולדידי' כל שכן דעבדינן הכי בתערובת אי בעינן וכשרים ויאכלם בלילה לר' שמעון דלא חייש להבאת קדשים לבית הפסול.
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
<h2>דף סד:</h2>
נסתפקת מורי אי גרסי' (פסחים ס"א ע"א) ואם נזרק כשר, או פסול. כל הספרים שוין לגרוס כשר. וגם רש"י. אך מתוך דבריך אינו מבין שאתה סבור שהפירוש שלא נשחט התמיד עדיין. ולא היא, דהא מסקי' בפ' כל התדיר (צ"א ע"א) שמיירי כגון דשחטיה לתמיד ברישא ודיקא נמי וכו' כדאי' התם, ושוב שחט הפסח (שרינן לאחיו) [שדינו לאחריו] ושוב זורק דם התמיד ושוב דם הפסח. וידע חביבי דה"פ פסולו מחמת מאי הוי (פסחים ע"ג ע"ב) ששחטו וגם הקטירו אחר התמיד של בין הערבים. אבל בשחיטה לחוד' לא מיפסיל דעשה דהשלמה רק אהקטר כתיבא, והקטיר עליה חלבי השלמים. ולא מפני דחק הקושי' אני אומר כן אלא לפי דרך אמת (המים) כי ההיא דנתערב בבכור (שם צ"ח ע"א) מפרשי' לה ששוחט התערובת אחר שחיטת התמיד דמשום תקוני גברא וזיבחא שחייב לאכול פסח בלילה וענוש כרת מדמינן ליה למחוסר כפורים בערב פסחים (שם נ"ט ע"א) דאתי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה לכולי עלמא ויקריב ויקטיר שניהם ביחד. ודמי לכהן שהושיטו לו מתו ומת אחד מיטמא לשניהם ואע"ג דבזה אחר זה לא מטמא להו. וקיימא לן בתמיד נשחט (ס"ד ע"ב) והקטירו שלא יערב חלבי' זה בזה, שרינן משום תקוני גברא וזיבחא כדאית' בשחיטת קדשי' [זבחים ע"ו ע"ב], ומסקנ' בתמיד נשחט (נ"ט ע"א) דלר' פפא אפי' בשאר ימות השנה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו ולדידי' כל שכן דעבדינן הכי בתערובת אי בעינן וכשרים ויאכלם בלילה לר' שמעון דלא חייש להבאת קדשים לבית הפסול.
<h2>דף עג.</h2>
תשובות אלו לה"ר שלמה הכהן מאיתי אבי העזרי אני העלוב ולא בינת אדם לי אשיבך לפי עניותי. הכי גרסינן בספרים ישנים בזבחים (ה' ע"ב) ובמנחות (ד' ע"א) ובתמורה (י"ח ע"א) ובנזיר (כ"ה ע"ב) אמר רב הונא אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אמר קרא הוא בהוויתו יהא. ויש ספרים שכתוב בהן מאי טעמא. והיא היא דאניתק קאי קרא דהוא. והספרים שכתב בהן לא ניתק לא, כתבו אגב ריהטא דפ' אילו דברים. וכך הפי', הילכתא גמירי דכל שבחטאת מתה מצוה לכתחילה לרעי' עד שיומם וסופו לעולה במדרשו של יהוידע הכהן [תמורה כ"ג ע"ב] ואם לאחר ניתוק שחטו סתם וכ"ש אם שחטו לעולה שכשר לעולה שנ' הוא, למה שראוי להיות לבסוף כשיומם יהא, וגם עתה כשניתק ולא ניתק נמי כשר דהא לא בעי עקירה אלא גזיר' לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובסוף הגוזל קמא (ק"י ע"ב) משמע דרעיית אשם אינו הלכה אלא הלכה שלא יצאו לחולין וממילא הוא דירעה ויש עוד לשונות אחרות.
<h2>דף עג:</h2>
נסתפקת מורי אי גרסי' (פסחים ס"א ע"א) ואם נזרק כשר, או פסול. כל הספרים שוין לגרוס כשר. וגם רש"י. אך מתוך דבריך אינו מבין שאתה סבור שהפירוש שלא נשחט התמיד עדיין. ולא היא, דהא מסקי' בפ' כל התדיר (צ"א ע"א) שמיירי כגון דשחטיה לתמיד ברישא ודיקא נמי וכו' כדאי' התם, ושוב שחט הפסח (שרינן לאחיו) [שדינו לאחריו] ושוב זורק דם התמיד ושוב דם הפסח. וידע חביבי דה"פ פסולו מחמת מאי הוי ששחטו וגם הקטירו אחר התמיד של בין הערבים. אבל בשחיטה לחוד' לא מיפסיל דעשה דהשלמה רק אהקטר כתיבא, והקטיר עליה חלבי השלמים. ולא מפני דחק הקושי' אני אומר כן אלא לפי דרך אמת (המים) כי ההיא דנתערב בבכור (שם צ"ח ע"א) מפרשי' לה ששוחט התערובת אחר שחיטת התמיד דמשום תקוני גברא וזיבחא שחייב לאכול פסח בלילה וענוש כרת מדמינן ליה למחוסר כפורים בערב פסחים (שם נ"ט ע"א) דאתי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה לכולי עלמא ויקריב ויקטיר שניהם ביחד. ודמי לכהן שהושיטו לו מתו ומת אחד מיטמא לשניהם ואע"ג דבזה אחר זה לא מטמא להו. וקיימא לן בתמיד נשחט (ס"ד ע"ב) והקטירו שלא יערב חלבי' זה בזה, שרינן משום תקוני גברא וזיבחא כדאית' בשחיטת קדשי' [זבחים ע"ו ע"ב], ומסקנ' בתמיד נשחט (נ"ט ע"א) דלר' פפא אפי' בשאר ימות השנה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו ולדידי' כל שכן דעבדינן הכי בתערובת אי בעינן וכשרים ויאכלם בלילה לר' שמעון דלא חייש להבאת קדשים לבית הפסול.
וההיא דר' חייא בר גמדא יפה פירשת דאי לא רב הונ' לדידיה לא קשי' וכו' אבל רש"י לא פי' כך ויש גם אוהבי בתלמוד שאי איפשר לפרשו בלשון אי אמרת בשלמא.
<h2>דף פג.</h2>
וששאלתה פרק כיצד צולין מאי אשמעי' רב מרי דשימוש נותר מילת' היא מתני' היא בהעור והרוטב (קכ"ה ע"א) קולית המוקדשין וכו' אמאי לא תסייעיה משם. תמהני עליך וכי לא ראית בפ' העור והרוטב (שם) מוקדשין שימוש נותר מילתא היא וכדרב מרי בר אבא וכו'. והכי פי' דאשמעי' דאפי' בטומאה דרבנן כגון נותר אפ"ה מילת' היא דאי ממתני' הוה מוקמי' לה בטומאה דאורייתא. וכן פי' רש"י.
<h2>דף צח.</h2>
נסתפקת מורי אי גרסי' (פסחים ס"א ע"א) ואם נזרק כשר, או פסול. כל הספרים שוין לגרוס כשר. וגם רש"י. אך מתוך דבריך אינו מבין שאתה סבור שהפירוש שלא נשחט התמיד עדיין. ולא היא, דהא מסקי' בפ' כל התדיר (צ"א ע"א) שמיירי כגון דשחטיה לתמיד ברישא ודיקא נמי וכו' כדאי' התם, ושוב שחט הפסח (שרינן לאחיו) [שדינו לאחריו] ושוב זורק דם התמיד ושוב דם הפסח. וידע חביבי דה"פ פסולו מחמת מאי הוי (פסחים ע"ג ע"ב) ששחטו וגם הקטירו אחר התמיד של בין הערבים. אבל בשחיטה לחוד' לא מיפסיל דעשה דהשלמה רק אהקטר כתיבא, והקטיר עליה חלבי השלמים. ולא מפני דחק הקושי' אני אומר כן אלא לפי דרך אמת (המים) כי ההיא דנתערב בבכור (שם צ"ח ע"א) מפרשי' לה ששוחט התערובת אחר שחיטת התמיד דמשום תקוני גברא וזיבחא שחייב לאכול פסח בלילה וענוש כרת מדמינן ליה למחוסר כפורים בערב פסחים (שם נ"ט ע"א) דאתי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה לכולי עלמא ויקריב ויקטיר שניהם ביחד. ודמי לכהן שהושיטו לו מתו ומת אחד מיטמא לשניהם ואע"ג דבזה אחר זה לא מטמא להו. וקיימא לן בתמיד נשחט (ס"ד ע"ב) והקטירו שלא יערב חלבי' זה בזה, שרינן משום תקוני גברא וזיבחא כדאית' בשחיטת קדשי' (זבחים ע"ו ע"ב), ומסקנ' בתמיד נשחט (נ"ט ע"א) דלר' פפא אפי' בשאר ימות השנה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועשאום כמי שנטמאו אימורים או שאבדו ולדידי' כל שכן דעבדינן הכי בתערובת אי בעינן וכשרים ויאכלם בלילה לר' שמעון דלא חייש להבאת קדשים לבית הפסול.
